כידוע, אף אחד מאיתנו אינו חף מטעויות, וכבני אנוש, אנחנו גם עושים אותן לעיתים קרובות למדי. על רקע תובנה זו, העובדה כי הרשויות (רשות האכיפה והרשות השופטת) המורכבות מבני אנוש כמונו, אף הן אינן חפות לגמרי מטעויות, עשויה להיות מובנת. העבר והפרסומים במדיות השונות מלמדים אותנו, כי לא אחת, הרשויות הללו (מסיבותיהן-שלהם) נחושות להעמיד לדין את מי שלדעתן, אשם בביצוע פשע וממהרות להפעיל נגדו את ההליכים הרשמיים שביכולתן להפעיל (מעצר, משפט, מאסר). כך, שלעיתים, נחישות חפוזה זו עלולה לעלות גם לחפים מפשע בחירותם. אנשים שכל חטאם היה שהם היו במקום הלא נכון או בזמן הלא נכון עלולים לשלם על כך מחיר כבד, לא רק בעצם החופש שנלקח מהם, אלא אף מ"תופעות לוואי" מוכרות נוספות – הצמדת אות קלון, נידוי חברתי, התפרקות המשפחה וכן הלאה. למרות שאת הגלגל, אמנם, לא ניתן להחזיר לאחור, אולם אדם שנעצר שלא בצדק או שמאסרו היה מאסר שווא זכאי לקבלת פיצוי בגין כך מהמדינה.
מאסר שווא, מעצר שגוי – גם מערכות שמתיימרות להיות "צודקות תמיד" טועות, ולא מעט אחד מהמקרים המוכרים בנושא זה היה המקרה של עמוס ברנס שהורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר ונידון למאסר עולם. הוא שוחרר לאחר מספר שנים במסגרת חנינה מהנשיא, אולם על אף שחרורו המוקדם ברנס המשיך להילחם ברשויות וטען לחפותו שנים רבות לאחר מכן. לאחר מאבק ממושך, בשנת 2010, נפסק לטובתו פיצוי כספי בגובה 5.5 מיליון ₪ בגין מאסר שווא, אולם הוא לא הספיק ליהנות מצדקתו ומהכסף זמן רב, ושנה לאחר מכן נפטר ממחלת הסרטן. המקרה של עמוס ברנס, כנראה, אינו המקרה היחיד, אולם הוא (לפחות כיום) המקרה המתוקשר ביותר, מקרה שהצליח להוכיח כי גם המערכת שאסור לה לעולם לטעות, טועה, מתרשלת ומעגלת פינות במקומות שאסור לה לעשות זאת, והטעויות שלה עלולות לעלות לחפים מפשע בחירותם.
סעיף 80 לחוק העונשין וסעיף 38 לחוק המעצרים
זוהי לשון חלק א' בסעיף 80 בחוק העונשין תשל"ז – 1977:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."
כפי שניתן להבין מהכתוב, פיצוי לאדם על פי הוראות סעיף זה יינתן בהתקיים תנאי הסף – זיכוי הנאשם או ביטול האישום נגדו ובנוסף יתקיים אחד משני המצבים הבאים:
1.לא היה, מלכתחילה, בסיס לאשמה (העובדות שנטענו אינן מהוות עבירה, החומר שבידי התביעה אינו מספק בכדי להרשיע וכד')
2.ישנן נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת הפיצוי. בנוגע לעילה זו המדובר בשלוש אפשרויות – פגם בעצם קיום ההליך המשפטי, אופי זיכוי הנאשם (זיכוי מלא כנגד זיכוי מחמת הספק) ופגיעה בנסיבותיו האישיות של הנאשם שנובעת כתוצאה ישירה מהליך המשפטי שהתנהל נגדו.
לשון סעיף 38 בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996:
"(א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט.
(ב) נעצר אדם ושוחרר, ומצא בית המשפט שהמעצר היה עקב תלונת סרק שהוגשה שלא בתום לב, רשאי בית המשפט לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות לטעון טענותיו לענין זה, לשלם, למי שנעצר, פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו, בסכום שיקבע בית המשפט."
כלומר, לא רק מי שהואשם ובילה מספר שנים בכלא על לא עוול בכפו יהיה זכאי לקבלת פיצוי, אלא גם מי שנעצר ושוחרר מבלי שהוגש כנגדו כתב אישום יהא זכאי לכך, בהתקיים נסיבות מסוימות.
הפיצוי שישולם לתובע יהיה מורכב ממספר רכיבים (כמו החזר הוצאות ההגנה, פיצוי עבור הזמן שבו שהה האדם במאסר או במעצר שלא כדין וכן הלאה) וגובהו של הפיצוי עשוי להשתנות בהתאם למיומנותו של עורך הדין המייצג את התובע. לכן, ישנה חשיבות מרובה, בעיקר במקרים כאלה, לליווי של עורך דין מיומן, המנוסה בהגשת תביעות כגון אלו.